לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ב' טולקובסקי) בת"א 34954-04-11 מיום 20.5.2013, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת להורות על השלמת ההליכים המקדמיים ועל גילוי מסמכים ספציפיים ומענה לשאלות.
הרקע לבקשה והחלטת בית המשפט המחוזי
1. המבקשת היא הנתבעת והתובעת שכנגד בהליך העיקרי. המשיבים סיפקו בעבר למבקשת שירותים טכניים להסבת מוצרי ברזל לתעשיית הבניה. המבקשת הגישה בעבר תביעה נגד המשיבים בעילת עשיית עושר ולא במשפט בגין מכירות של אחד ממוצריה המכונה "מהדק" ותביעתה נדחתה. לאחר דחיית התביעה, הגישו המשיבים תביעה משלהם נגד המבקשת בה הם מבקשים להצהיר כי הזכויות בתכניות המהדק ובכל מוצר שיוצר על בסיסן שייכות להם; להורות למבקשת לתת חשבונות לגבי מכירות המהדקים; ולחייב את המבקשת לשלם להם את הרווחים שהפיקה מהפרת זכויותיהם. המבקשת, מצידה, הגישה תביעה שכנגד במסגרתה ביקשה להצהיר כי היא בעלת מלוא הזכויות במהדק ובכל הגרסאות בהן יוצר כמו גם בשרטוטים ובתכניות שהוכנו בתהליך פיתוחו וייצורו.
2. המבקשת שלחה למשיבים, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.2.2012, שאלון, ובתגובה שלחו לה המשיבים תצהיר גילוי מסמכים וכן תצהיר תשובות לשאלון. המבקשת גרסה כי תצהיר גילוי המסמכים לוקה בחסר וכך גם התשובות לשאלון ולכן מסרה למשיבים דרישה לגילוי מסמכים ספציפיים (להלן: בקשת הגילוי הספציפי) ואף פנתה לבית המשפט בבקשה להורות על מתן תצהיר עם תשובות מלאות לשאלון. המשיבים שלחו למבקשת תצהיר מענה משלים לשאלון וכן תצהיר גילוי מסמכים משלים, אך לטענת המבקשת גם באלו לא היה כדי להשלים את החוסרים בתצהירי הגילוי והמענה. כיוון שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות בעניין זה, הגישה המבקשת בקשה להשלמת ההליכים המקדמיים לבית המשפט ביום 5.11.2012 (להלן: בקשת השלמת ההליכים). במסגרת בקשת השלמת ההליכים ביקשה המבקשת מבית המשפט להורות למשיבים להשיב באופן מלא על השאלות שלטענתה לא נענו באופן מספק וכן לגלות מסמכים אותם סירבו לגלות. המשיבים הגיבו לבקשה זו ונימקו מדוע אין לחייבם לענות לשאלות עליהן סירבו לענות ולגלות את המסמכים אותם דרשה המבקשת. בנוסף, הגישו המשיבים לבית המשפט בקשה לפיצול הדיון לשני שלבים ביום 18.12.2012 (להלן: הבקשה לפיצול הדיון).
3. בית המשפט המחוזי דן בבקשה להשלמת ההליכים ובבקשה לפיצול הדיון. ראשית, קבע בית המשפט כי למען יעילות הדיון ראוי לפצלו לשני שלבים כאשר בשלב הראשון תידונה השאלות הנוגעות לבעלות בזכויות היוצרים בשרטוטי המהדק ובמהדק עצמו וכן בשאלת הזכאות לסעד של מתן חשבונות; ואילו בשלב השני, ככל שיהא בכך צורך, תידון שאלת הסעד הכספי לו עתרו המשיבים. לאור קביעה זו, נדרש בית המשפט לשאלת השלמת ההליכים המקדמיים. בית המשפט קבע כי שאלות 16-15 לשאלון המבקשת אינן רלבנטיות לשלב הראשון של הדיון ולכן אין לחייב את המשיבים להשיב עליהן בשלב זה. בית המשפט הוסיף כי באשר לתוכן שאלה 15 הועלתה על ידי המשיבים טענה לקיומו של מעשה בית דין ולכן נושא השאלה יידון רק ככל שיהא בכך צורך. בית המשפט קיבל את טענת המשיבים לפיה שאלה 13 לשאלון המבקשת אינה רלבנטית לתובענה. באשר לגילוי המסמכים אותו ביקשה המבקשת, קבע בית המשפט כי סעיפים 3(א), 3(ג) ו-6 לבקשת הגילוי הספציפי נוגעים למסמכים אשר אינם רלבנטיים לשלב הראשון של הדיון, וכי הבקשה הנוגעת להם תידון ככל שיקבע כי המבקשת היא בעלת זכויות כלשהן בשרטוטים. בנוסף, ציין בית המשפט כי מקובלת עליו הטענה שמסמכים אלו מוגנים כסוד מסחרי ולכן אין מקום להורות על גילויים ככל שלא הוכחו הזכויות להן טוענת המבקשת. באשר לסעיף 4 לבקשת הגילוי הספציפי, קבע בית המשפט כי המסמכים הנקובים בו אינם רלבנטיים לתובענה שכן הם עוסקים במוצרים שאינם קשורים לנושא התובענה. ביחס לסעיף 5 לבקשת הגילוי הספציפי, קבע בית המשפט כי כל עוד לא הוכחו זכויותיה של המבקשת בשרטוטים וכל עוד הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין ביחס לנושא מסמכים אלו, אין מקום להורות על גילויים. לבסוף, קבע בית המשפט כי המסמכים הנקובים בסעיף 7 לבקשת הגילוי הספציפי הנוגעים להתכתבויות ביחס למוצרים אחרים מנושא התובענה אינם רלבנטיים ולכן אין להורות על גילויים.
מכאן בקשת רשות הערעור.
תמצית נימוקי הבקשה
4. המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בכל הנימוקים שהובילו אותו לדחות את בקשתה להורות למשיבים לגלות מסמכים ולהשיב על שאלותיה. המבקשת טוענת כי בית המשפט שגה כשכרך את זכותה לדרוש גילוי מסמכים בהתאם לכלל של גילוי רחב בשלב המקדמי ומשחק "בקלפים פתוחים" בהוכחת זכויותיה בשרטוטים. לטענתה, המבחן היחיד לצורך הוראה על חשיפת מסמך המתבקש בבקשה לגילוי הוא רלבנטיות המסמך להליך ולכן בית המשפט לא היה רשאי להתנות את גילוי המסמך בהוכחת זכותה של המבקשת בשרטוטים. לכן, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט כשדחה את בקשתה להורות על גילוי המסמכים שבסעיפים 3(א), 3(ג), 5 ו-6 לבקשת הגילוי הספציפי שלה.
5. המבקשת ממשיכה וטוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי מסמכים שדרשה ושאלות ששאלה אינם רלבנטיים לשלב הראשון בדיון. לטענתה, לא רק שהמסמכים שבסעיפים 3(א), 3(ג) ו-6 לבקשת הגילוי הספציפי ושאלות 13, 16-15 לשאלון הינם רלבנטיים להליך הראשון, אלא שלפי פסיקת בית משפט זה אין לפצל את הליך גילוי המסמכים לשניים גם אם הוחלט לפצל את הדיון בתיק. ביחס לסעיף 5 לבקשת הגילוי הספציפי ולשאלה 15 לשאלון, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט כשדחה את בקשת הגילוי והמענה לגביהם בשל טענת המשיבים לקיומו של מעשה בית דין בעניין, וזאת מבלי שטענה זו זכתה להכרעה. המבקשת מדגישה כי לא התקיים כל דיון בשאלת קיומו של מעשה בית דין בין הצדדים וכי לא ניתנה הכרעה בעניין, וטוענת כי גם לגופו של עניין לא מתקיים כל מעשה בית דין במערכת היחסים שבין הצדדים.
6. המבקשת טוענת גם כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין לגלות את המסמכים שבסעיפים 3(א), 3(ג) ו-6 לבקשת הגילוי הספציפי שכן מדובר במסמכים המהווים סוד מסחרי של המשיבים. המבקשת טוענת כי האיזון שערך בית המשפט בין אינטרס המשיבים להגנה על סודותיהם המסחריים לבין זכותה למידע לצורך התגוננות מפני התביעה לא לקח בחשבון את העובדה שמדובר בסודות מסחריים של תובע שההגנה עליהם היא מצומצמת. המבקשת טוענת כי המשיבים לא הוכיחו שהמסמכים המבוקשים מהווים סוד מסחרי וכי מכל מקום גם כאשר מדובר במסמך המהווה סוד מסחרי אין משמעות הדבר כי ניתן פטור מגילוי קיומו אלא לכל היותר עשוי לקום פטור ממתן האפשרות לעיין בו. המבקשת מדגישה את הגישה העולה מפסיקת בית משפט זה לפיה יש לצמצם את החיסיון החל על סודות מסחריים ככל שניתן לאיין את הפגיעה במתן התחייבות לשמירת הסודיות או במתן צו איסור פרסום, וטוענת כי בעניין דנא נתנה את התחייבותה לשמור על סודיות המסמכים לכשיוגשו. לבסוף, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט כשקבע שהמסמכים שבסעיפים 4 ו-7 לבקשת הגילוי הספציפי אינם רלבנטיים להליך, ראשית כיוון שהחלטה זו אינה מנומקת. המבקשת טוענת כי ביחס למסמכים שבסעיף 4 לבקשת הגילוי הספציפי, המשיבים כלל לא טענו לחוסר רלבנטיות, ואילו ביחס למסמכים שבסעיף 7 לאותה בקשה, הטענה בדבר חוסר הרלבנטיות הועלתה באופן סתמי. המבקשת טוענת כי לפי ההלכה בעניין גילוי מסמכים כל שהיה עליה להוכיח הוא כי גילוי המסמכים המבוקשים עשוי להיות רלבנטי ולכן גם אם מדובר במסמכים הנוגעים לפעולות המשיבים מול צדדים שלישיים או ביחס למוצרים שאינם קשורים בהכרח למוצרים מושא ההליך הרי שככל שעשויה להיות להם השלכה על בירור הפלוגתיות שבמחלוקת יש להורות על גילויים.
דיון והכרעה
7. לאחר שקראתי את הבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחותה וזאת אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.
8. כידוע, סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) קובע כי רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית משפט מחוזי:
"תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".
הרציונאל העומד בבסיס כלל זה הוא כי המועד להשיג על החלטות שונות של הערכאה הדיונית הוא בתום הדיון בתובענה כולה, וזאת במקרים בהם אין להחלטה השפעה מכרעת על זכויות הצדדים או על אופן ניהול הדיון. כל זאת, בכפוף לכך כי ככל שיתברר בסופו של הדיון שאכן התקיימו הליכים מיותרים או כי נגרם כתוצאה מההחלטות נזק שאינו בלתי הפיך ניתן יהיה לפצות על כך את הצד הנפגע באמצעות פסיקת הוצאות או מתן כל סעד מתאים אחר [ראו: רע"א 8946/12 חברת נמל חיפה בע"מ נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ (21.3.2013), פסקה 6; רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי (3.4.2013), פסקה 6. ראו גם: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 201-200 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)].
9. בעקבות סעיף 41 לחוק בתי המשפט הוצא גם צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו). סעיף 1 לצו מגדיר רשימה של החלטות שלגביהן לא תינתן רשות ערעור, וביניהן, במסגרת סעיף קטן (10), נכללות גם:
"החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון." (ההדגשה הוספה - י. ד.).
אציין כבר עתה כי השגותיה של המבקשת על החלטת בית המשפט המחוזי, ככל שהן נוגעות לבקשתה להורות למשיבים להשיב לשאלות מתוך השאלון, נופלת בגדרי סעיף 1(10) לצו ולכן לא מצאתי צורך לדון בהן במסגרת הבקשה דנא. ואולם, נראה לכאורה כי השגותיה של המבקשת על החלטת בית המשפט אשר נוגעות לבקשת לגילוי מסמכים ספציפיים עונה לחריג שנקבע במסגרת סעיף 1(10) לצו.
10. אכן, לא בכדי מחריג הצו מתחולתו עניינים דיוניים מסוימים ומאפשר הגשת בקשת רשות ערעור לגביהם אף בעיצומו של ההליך העיקרי. זאת, מתוך התפיסה כי קיימות החלטות דיוניות, וביניהן גם ההחלטה לגלות או שלא לגלות מסמך פלוני בניגוד להחלטה הנוגעת לגילוי מסמכים כללי, אשר יש בהן כדי להטות את הכף ולהוביל את ההליך בכיוון מסוים באופן כזה שקבלת ערעור עליהן בסוף ההליך תדרוש את ניהולו מחדש [ראו: רע"א 1395/12שחף ליווי פיננסי יבוא יצוא נ' עו"ד ברוך טולידאנו (21.3.2012), פסקאות 5-4 (להלן: עניין שחף); רע"א 4010/13 "ניצנים" קבוצה ארץ ישראלית א' של הנוער הציוני קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' קבוצת אפאל בע"מ (26.6.2013), פסקה 7 להחלטתי]. בכל הנוגע להחלטות בדבר גילוי מסמך ספציפי בהתאם לתקנה 113 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות); ככלל, לא תיחסם דרכו של מבקש להגיש בקשת רשות ערעור. ואולם, חשוב להדגיש כי לא כותרת הבקשה היא שמכריעה את סיווג ההחלטה, אלא בחינה מהותית של המסמכים שהתבקשו בה [ראו: רע"א 9162/12 ח'ורי נ' הקסטודיה די טרה סנטה (3.6.2013), פסקה 6 (להלן: עניין ח'ורי); עניין שחף, בפסקה 7; יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 437 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן)].